אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני אוהבת סודות.
אני אוהבת לפגוש ולהכיר אנשים מעניינים ואת הסיפורים והסודות שלהם.
אני אוהבת להגיע ממש עד אליהם. למרחבים האינטימיים שלהם. לבית הקפה השכונתי ולחוות. לחוות את היום יום שלהם. להרגיש. להתרגש. להקשיב. לגלות.
רוצה לשתף אתכם בחוויה כזו שחוויתי בשבוע שעבר. אני פשוט חייבת.
זה התחיל בהזמנה שקיבלתי, כמו שאר העובדים בחברה, ממחלקת מש"א.
נדלקתי כבר בשלב העיצוב….תמונה מסקרנת של אנשים. אנשים שנראים אחרת ממני. אנשים שחיים בעולמות מקבילים לעולם שלי. אנשים שאין הרבה סיכוי שאפגוש אותם ביום יום שלי.
ואז העיניים שלי נחו על הכותרת: יום חברה: "בואו לגלות את הסיפורים שמתחת לרדאר".
זהו, לי זה הספיק כדי לרשום את התאריך ולהקליק להרשמה.
כאמור, כשמדובר באנשים וסודות- אני שם!
אז מה היה שם? ביום החברה הכי אחר ומיוחד שחוויתי אי פעם?!
בבוקר נפגשנו בחניון הסמוך למקום העבודה, במרכז תל אביב. כדי להכניס אותנו כמה שיותר לאווירה, חילקו לנו קפה שחור בכוסיות זכוכית קטנות ובקלאווה אמתית שהזמינו, כנראה מיפו. וברקע, מתנגנת מוזיקה ערבית אותנטית. ממש התחשק לקום ולרקוד אבל נהג האוטובוס לא זרם…אז ניסינו להתנועע בכיסאות כמתבקש מהמוסיקה שהתנגנה בווליום מקפיץ.
בעודנו מפזזים בכיסאות האוטובוס, הגענו לעיר היפה נצרת ושם זה התחיל…..המסע שלנו להכיר את הלא מוכר.
את האנשים, המקומות, הריחות והטעמים שכל כך קרובים, אבל גם כל כך רחוקים מאתנו. עברנו בין דמויות מרתקות ומרגשות אשר שיתפו, גילו, חשפו וסיפרו סיפורי חיים הכי אמתיים שיכולים להיות. דרך הסיפורים הם הצליחו להכניס אותנו לעולמם. יכולתי ממש לדמיין את עצמי חלק מהם. לרגע יכולתי להרגיש את מה שהם מרגישים. חושבים. חווים. הם לא אנשים מפורסמים, הם אפילו לא מוכרים. הם הכי אמתיים והכי אותנטיים שיש.
בין הדמויות המרגשות שפגשנו היה בהה, מנהל מועדון הנוער המקומי אשר ריתק אותנו בשיחה על הפשיעה המקומית בקרב בני הנוער ודרכי ההתמודדות של המנהיגות המקומית. לרוב, אנחנו שומעים על הפשיעה בקרב החברה הערבית בחדשות, שומעים, זזים בחוסר נוחות על הספה, מצקצקים בלשוננו וממשיכים לעניינינו, והנה, כאן, בתוך תוכם, אנחנו לראשונה נפגשים עם המצוקה האמתית. עם הניסיונות הבלתי פוסקים של הקהילה לשנות את פני הדברים, על הסיבות שמובילות לבעיה. בהה סיפר על מועדון הנוער שקם בדיוק לטובת המטרה הזו, של צמצום תופעת בני הנוער המדרדרים לפשיעה. המועדון מקבל אותם לחיקו ומציע להם שפע פעילויות לאחר שעות הלימודים. הבטתי בעיניו והבנתי שהוא רואה בכך את שליחותו בחיים.
משם המשכנו למפגש מרתק לא פחות, עם בוטרוס, עורך דין ומנהל בית ספר תיכון, ושמענו ממנו על המורכבות של הזהות שלו, כלומר, נוצרי, עם אבא קאתולי, אמא אורתודוקסית והוא פרוטסטנטי, וכמובן זהות של ערבי, נוצרי, פלסטיני, וישראלי, וכל אלו בתוך אדם אחד. הוא דיבר על כך שדרך החינוך הוא מאמין בקידום שיווין הזדמנויות ורוצה להביא לידי כך שישראל תכיר בו כאזרח סוג א' ולא סוג ב'….
אנשים היו בשוק מהשיחה הפתוחה. ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה, אני וחבריי לעבודה, היינו כל כך קשובים למישהו. כל כך אמפטיים. כל כך 100% בתוך הסיפור. בתוך החוויה.
הקינוח של הסיור היה בבית הקפה השכונתי אצל ויסאם, דור שלישי לניהול בית הקפה. ויסאם סיפר לנו על תפקידו של בית הקפה בעבר. הוא סיפר שבית הקפה היה במקום גוגל ופייסבוק. כלומר, אם חיפשת למשל נגר, או עבודה היית מוצא את מה שחיפשת בבית הקפה. כל המידע עבר שם. שתינו שם משקה מקומי אלוהי של תה קינמון עם אגוזים והמשכנו לסדנת הבישול
מ-ד-ה-י-מ-ה בבית אבן עתיק בן 600 שנה.
למדנו את כל הטריקים הקטנים שעושים את כל ההבדל בטעמים. הכנו חצילים ממולאים, סלטים, פטיר שזה בצק ממולא בתרד, קולאז' מהמם שלא יכולתי להפסיק לאכול….שזה עלי פילו ממולאים ומטוגנים בכל מיני דברים טעימים….אחרי הארוחה שבעים ושמחים עלינו החזרה למרכז. לעיר הגדולה…. תל אביב.
עכשיו לא היה קפה, לא הייתה בקלאווה וגם לא מוזיקת רקע. עכשיו היה שקט של הפנמה. שקט של עיבוד החוויה. תהיתי לעצמי מה היה שם שכל כך הפנט אותי. שכל כך הרבה רגש התעורר בי. היו לי כמה תשובות אפשריות לעצמי. את רובן הזכרתי בתחילת הכתבה הזו ואת חלקן אשמור לעצמי ואתן לכם ללכת לחוות ולגלות בעצמכם.
לילה, ואני בבית. במיטה. לא מצליחה להירדם. חושבת עליהם שם בנצרת. מה כל אחד ואחת מהם עושים עכשיו. האם גם הם כבר במיטה? האם גם להם קשה להירדם כי הם מסכמים לעצמם את חוויית המפגש אתנו? האם גם הם התרגשו כמו שאנחנו התרגשנו? לאיזה בוקר הם יתעוררו מחר? אני יודעת שמחר אתעורר לבוקר קצת שונה מכל הבקרים.
ממליצה בחום.
את כל החוויה הזו חווינו בזכות מיזם חברתי-תיירותי "העמק הוא חלום – מאז ועד היום" שמפגיש בין מטיילים לסיפורים אותנטיים בין נצרת לחיפה.
היה הראשון לכתוב תגובה