צומחת על הניסיון שלי

המשימה נדחתה שוב ושוב. היו לי שפע סיבות ותירוצים ואיתם עלה וגבר
בי התסכול והביקורת…המבקרת הפנימית  לגלגה בתוכי..  ."את שעוזרת לאנשים מנהלים וחברות לנסח את חזונם להתקדם להגשמתו שבה ופותחת את דף החזון שלך, שנה אחר שנה וגונזת אותו בלי לממש".

היא דיברה באוזניי ואני המשכתי לרצות ולדחות. מחודש לחודש, משנה לשנה. היו לי הרבה סיפורים לעצמי על עומס, צורך להתפרנס וגם הרבה חששות על הערך של הדברים שרוצה לכתוב. הייתי בפלונטר של רצונות. ומחשבות סותרות. חיפשתי דרך לצאת מזה

בקיץ 2015 חלה נקודת המפנה מבחינתי  בשאלה קטנה ופשוטה , קצת סרקסטית אולי בעיני חלקכם.
 "בוחן מוות עכשיו". מכירים?
מאז שבעלי נעלם מחיי בדום לב במגרש הכדורסל, התיידדתי עם המוות.
 הדבר הכי צפוי בחיינו שאנחנו מתחנכים לפחד ממנו.

שאלתי את עצמי את שאלת הבוחן : "ואילו היית מתה עכשיו, מה היית חושבת על חייך?"
התשובה היתה ברורה: יש לי חיים מאושרים, מקצוע נפלא, ילדים מדהימים, בטחון כלכלי ועוד ועוד רשימה ארוכה של המון טוב. רק "אבל "אחד גדול.

אם הייתי מתה עכשיו הייתי מאוכזבת מאד, מרגישה החמצה גדולה על כך שלא כתבתי את הספר שלי.
יצאתי לשבוע התבודדות.
מניסיון השנים שחלפו, הבנתי שעליי להקדיש זמן נטו לכתיבה. שעליי לפגוש שם את עצמי בשקט, ללא רעשים חיצוניים ועם כל הרעשים הפנימיים (״את לא מספיק חכמה״, ״מה כבר יש לך לכתוב״, ״זה יומרני״, ״זה לא מדעי״ ועוד ועוד).

שכרתי לי דירה קטנה על הכרמל שצופה לים, ניתקתי את האינטרנט והטלפון והודעתי לילדיי ולבן זוגי שאתקשר כל לילה כשאסיים לכתוב. לקחתי אתי רק אוכל למלא בו את המקרר (כדי שלא יהיו לי תירוצים לצאת מהבית), את המחשב הנייד והאמצעי להעלאת האנדורפינים: נעלי ריצה. בסיום הכתיבה או בעת משבר יצאתי לרוץ או לטפס את 152

המדרגות, שהיו ברחוב בו התגוררתי. התחלתי במשימה ביום ראשון בבוקר, כשהתכנון הוא לסיים בחמישי בערב. כעבור יומיים חוויתי משבר ראשון של ביקורת עצמית גדולה. הלכתי לישון בהרגשה שיש לי עוד מספיק ימים כדי לכתוב הכול מחדש.

כשקמתי בבוקר המשפטים הסתדרו במקומם מאליהם ומה שנראה לי אמש חסר טעם וראוי למחיקה מידית, שימח אותי כעת מאוד . הייתי מרוצה והמשכתי. עוד יומיים חלפו.

ביום רביעי בערב, יממה לפני מועד הסיום המתוכנן, קראתי מה שכתבתי ושמעתי אותה, המבקרת הפנימית שלי  מגחכת :" מה?? זה הכול? מה כבר חידשת? מה יחשבו עליך? עד עכשיו חשבו שאת בן אדם ממש רציני ואשת מקצוע  מצוינת"..

 הפעם כבר ידעתי שאין לי זמן לכתוב הכול מחדש.
הייתי מוכת ייאוש.
מה יהיה? איך אחזור מבלי שכתבתי? מה יחשבו עלי ?

במחשבה נוספת הבנתי שאני עסוקה בעצמי ולא בחבריי. באכזבה שלי  מעצמי שלא עמדתי במטרה שכה חשובה לי ושאני הולכת להיכשל בה.

בו ברגע התעודדתי.

כישלון? אני הרי מנוסה בכך.

חוויתי משברים וכישלונות בחיי, צמחתי, למדתי, התקדמתי והתחזקתי בזכותם.
הם היו משמעותיים יותר מכול הצלחה שחוויתי לפניהם או אחריהם.

התעודדתי.

הבנתי שגם אם לא אסיים השבוע את כתיבת הספר, אפיק את הלקחים ואתכנן טוב יותר את הפעם הבאה. סימנתי תאריך לשבוע ההתבודדות הבא שלי והלכתי לישון רגועה.
הבוקר עלה. כמו במשבר הכתיבה הראשון, אור השמש האיר לי את המילים באור חיובי ושונה בתכלית.

הייתי מאושרת.

ישבתי להמשיך לכתוב, יודעת שעליי לסיים עד הערב כי למחרת בבוקר אני מפנה את הדירה. בערבו של אותו יום לקראת שקיעה, סגרתי את המחשב.
המלאכה הושלמה. 10 פרקים כתובים, כולל תוכן העניינים מבוא וסוף דבר, היו מוכנים.
הייתי לבדי בדירה הקטנה, הולכת בין הקירות, צוחקת ובוכה ומדברת לעצמי. עשיתי זאת!

באותו רגע הרגשתי שגם אם כתבתי את הספר רק לעצמי, אני מאושרת ״עד הגג״. תחושת ההישג של המטרה שאותה הגיתי, אליה כיוונתי את עצמי במשך שמונה שנים וסוף סוף הוגשמה, הייתה אדירה.