מאת / 24 במאי 2020   485 צפיות

רונית הראל, סופרסונה ובוגרת בית הספר למנכ"ליות של סופרסונס, מומחית במשאבי אנוש בארגונים, שותפה בקידום החינוך הביוספרי בישראל ולא מכירה את המילה "לא".

חנה רדו, יזמית עסקית חברתית שמזדהה ומתעניינת בעולמן של נשים קרייריסטיות, אבל לא רק…מראיינת נשים שונות מעולמות שונים ומפרסמת אותן כאן מעל בימת ספרינג מגזין

מראיינת: ספרי על עצמך, והתחילי ממש מהתחלה.  
רונית: קוראים לי רונית, אני גרה בקיבוץ מגידו, יש לי ארבעה ילדים, ואני נשואה לזיו כבר הרבה מאוד שנים. גדלתי בקיבוץ משמר העמק, קיבוץ שעד היום נחשב למודל של התרבות  הקיבוצית.

מראיינת: תני לי דוגמה.

רונית: כשהייתי בת תשע בערך, חילקו לנו ב"יום הקיבוץ" חולצות שעליהן היה כתוב "יחי אנחנו משמר העמק". אני חושבת שזה מראה משהו על "גאוות היחידה" ועל הקוד הארגוני והתרבותי שהקיבוץ הזה מנחיל לכל מי שחי בו. מבחינתי, ה"יחי אנחנו" הזה דווקא גרם לי קצת לרצות להיות במקום אחר, אבל משמר העמק תמיד יהיה הבית שלי, חלק מהמשפחה שלי עוד שם, חברי הילדות שלי שם.
מראיינת: גרת שם גם בחייך הבוגרים?
רונית: כשהייתי סטודנטית למדתי שם וגרתי שם, ולפני 13 שנים גרנו שם כמשפחה. אבל,  בסופו של דבר, בחרנו לגור במגידו, שזה שלוש דקות ממשמר העמק, והילדים שלנו מתחנכים באותן מערכות חינוך.
מראיינת: אז בעצם נשארת בבית.
רונית: כן, העמק הוא תבנית נוף מולדתי.

מראיינת: מה עשית אחרי התיכון?

רונית: בסוף י"ב עשיתי שנת שירות בירוחם, במסגרת "השומר הצעיר", וזאת הייתה ההתנסות הראשונה  שלי מחוץ לחברה הקיבוצית הסגורה. בצבא שירתי בבית ספר שדה בירושלים. אחרי זה עשיתי שני טיולים, אחד בדרום אמריקה ואחד בניו זילנד ותאילנד, ואז חזרתי למשמר העמק עם זיו.

מראיינת: גם זיו ממשמר העמק?

רונית: לא, מקריית שמונה, אבל הכרתי אותו בצבא ומאז אנחנו ביחד.

מראיינת: אז חזרת למשמר העמק ו…?

רונית: הלכתי ללמוד. התלבטתי בין מדעי ההתנהגות לחינוך, אבל היה לי ברור שהחינוך הפורמלי לא מתאים לי. התפיסות שלי הן מאוד א-פורמליות. היה לי ברור שלא אהיה טובה כמורה בכיתה, אבל כן רציתי ללמוד משהו שייתן לי רקע רחב, שממנו אוכל להתפתח להרבה כיוונים. אז בחרתי במדעי ההתנהגות ומאוד נהניתי מלימודי התואר הראשון. בסוף הלימודים נולד תום, הבן הבכור שלי, וככה בעצם התחלנו את החיים. מצאתי את עצמי עובדת בארגונים, שמצד אחד הם ארגונים עסקיים ומצד שני ארגונים חינוכיים, וזה נתן לי בסיס מאוד רחב להסתכל ממנו על העולם.  

מראיינת: מה בדיוק עשית?

רונית: אחרי שתום נולד התחלתי לעבוד ב"דור שלום", והקמתי את מרכזי הצהרונים בעיירות ובשכונות מצוקה, שזה סוג של המשך למה שעשיתי בירוחם. אחר כך ניהלתי את אזור הצפון של "אשכולות חשיבה", שזו חברה שמתעסקת בפיתוח אסטרטגי במערכות חינוך אבל דרך משחקים.  באיזה שהוא שלב, תוך כדי העבודה ב"אשכולות חשיבה", הבנתי שאני רוצה לעשות תואר שני. במסגרת העבודה ב"אשכולות חשיבה" עסקתי בפיתוח התכנים, שיווק ומכירה, אבל גם ניהלתי צוות גדול מאוד של עובדים. לכן החלטתי שאני רוצה להעמיק וללמוד את התחום של משאבי אנוש וארגונים. בחרתי לעשות תואר שני באוניברסיטת תל אביב, בלימודי עבודה, ולאחר מכן השלב הבא היה ללכת לעבוד בתחום של משאבי אנוש בארגונים גדולים. המקום הראשון שבו עבדתי אחרי התואר השני הוא "צים", שם פגשתי "ארגון", על כל המשמעויות שלו. מבחינתי העבודה שם הייתה בית ספר מדהים לארגונים. עבדתי שם שנתיים. מאוד נהניתי ונעשה לי ברור שאני חייבת לשלב בין שטח למטה, תפיסה בה אני מחזיקה עד היום. אני זוכרת שבשבוע הראשון הלכתי לעבוד בנמל, עם העובדים, כי לתת מענה לעובדים שעובדים במשרד ידעתי, אבל לא היה לי באמת מושג מה עובר על עובדים שעובדים במשמרות בנמל, והבנתי שאני חייבת להרגיש את החוויה בעצמי.

מראיינת: למה עבדת ב"צים" רק שנתיים?

רונית: הרגשתי שאני צריכה לעשות חושבים עם עצמי. אני זוכרת את הנסיעות מחיפה הביתה, שבהן שאלתי את עצמי: "מה עשיתי טוב היום לחברה הישראלית?". זו שאלה שמאוד הציקה לי. הרגשתי שאני עובדת בארגון עסקי לגמרי, ולא מחוברת לנתינה או לשליחות. החלטתי שבכל פעם שאני עושה תפקיד כזה, אני עושה גם תפקיד התנדבותי. אז התחלתי לייצר לעצמי שני צירים: ציר מקצועי וציר התנדבותי. עד היום אני מקפידה לשלב את שניהם.

מראיינת: רגע, אפשר להתעכב על הנושא הזה? איך גורמים לאנשים להיות על שני הצירים הללו?  

רונית: אני חיה באזורים שבהם הקהילות בנויות על התנדבות. בקיבוץ גדלתי בתוך חברת נעורים אוטונומית, מה שאומר שאם לא תעשה לעצמך – לא יהיה לך. את גדלה לתוך איזושהי תפיסת עולם שלא יעשו בשבילך. את אמורה לעשות. ואני מאוד מאמינה בזה. אני חושבת שנתינה ללא תמורה היא אחת הנתינות הכי טובות שיש. אני באמת חושבת שאני בן אדם טוב יותר כשאני מתנדבת, שראיית העולם שלי הרבה יותר רחבה. אני גם מביאה הביתה את המסר, שתרומה ונתינה הן לא פחות חשובות מעבודה תמורת תלוש משכורת.

מראיינת: אז החלטת לעזוב את "צים"? מתי זה היה?

רונית: לפני 13, כשהייתי בת 36. "צים" הייתה אבן בניין מאוד משמעותית בקריירה שלי, אבל קיבלתי החלטה שגם בקריירה שלי אני רוצה ללכת למקומות שהם חינוכיים חברתיים. כלומר, שהארגון שאני רוצה לעבוד בו יש לו תרומה לחברה הישראלית ולאנשים שנמצאים בו. זו אחת הבחירות שאני הכי שלמה איתן. המשמעות היא שהמשכורת יותר נמוכה, שהתקציב של הארגונים שאני עובדת בהם מאוד נמוך, אבל אני מאמינה שאני אמורה להיות במקומות האלה ולקדם אותם. צריך להבין שזו גם החלטה משפחתית, בגלל שברור שבהיי טק, ברמת התפקידים שאני עושה היום, הייתי יכולה להרוויח הרבה יותר.

מראיינת: אז נראה שהאושר בא' מכסה על העושר בע'.

רונית: כן, האושר בא' מייצר עבורי משמעות אחרת ונוספת. אני מסיימת עכשיו 12 שנה כיו"ר פורום הורים של בתי ספר (בהתחלה ביסודי ולאחר מכן בתיכון) ברשות בה אני גרה, בשנים אלו קידמנו תפיסות חינוכיות מתקדמות , וזו אכן עשייה מאוד משמעותית עבורי.

מראיינת: ספרי לי על משהו אחד משמעותי מבחינתך שעשית בשנים האלה.  

רונית: דוגמא לכך היא העבודה שלי במכללת אורנים. הגעתי לשם כדי להקים את אגף משאבי אנוש, להביא לשם תפיסות מתקדמות ולהנגיש שפה ארגונית חדשה. עבדתי שם עם מנכ"לית שהיא דמות מעוררת השראה – נגה בוטנסקי, מקיבוץ בית השיטה. הרבה מהדרכים שבהן אני מסתכלת על העולם היום למדתי ממנה. למדתי שאפשר לנהל ארגון בלי לוותר על להיות אנושיים, ולמדתי גם לראות קידום נשים בצורה מאוד ברורה.   

כשעבדתי באורנים, נדרשנו בשלב כלשהו לצמצם את כוח האדם האקדמי, מכיוון שמשרד החינוך תקצב בפחות שעות אקדמיות. כמנהלת אגף משאבי אנוש הצעתי לערוך מיפוי של הנכסים האנושיים ונכסי הידע שלנו, ולראות אם אנחנו יכולים לחשוב על דרכים יצירתיות להעסיק את העובדים במקום לשלוח אותם הביתה. אחרי שנה שלמה של מיפוי, הקמנו את "ק.מ.ה" – קהילה, מנהיגות, השראה. למעשה זה ארגון שמאחד את כל הפעילות הלא אקדמיות באורנים ומפתח את הידע הקיים לרשויות ואוכלוסיות מחוץ למכללה.הרעיון היה  לתת לאנשים שעות עבודה אחרות, בצורה אחרת, לשמור עליהם במכללה ולא לבזבז את הידע שלהם, ראינו בהם נכס אמיתי לארגון. בעצם יצרנו מודל חדש של עבודת האקדמיה עם השטח: השטח מביא ידע משלו והאקדמיה מביאה ידע משלה, וביחד הידע הזה נהפך להיות ידע חדש רלוונטי למקום. בסופו של דבר קיבלנו על המודל הזה את פרס משאבי אנוש כמקדם תפיסה חברתית בארגונים. דרך מודל זה גם יצרנו את תפיסת החינוך הביוספרי.

מראיינת: ומה זה בדיוק חינוך ביוספרי?

רונית: חינוך ביוספרי הוא חינוך שמלמד או מכיל בתוכו את עקרונות המרחב הביוספרי. מ.א מגידו הנה הרשות הראשונה בישראל שהוכרזה כמרחב ביוספרי ע"י אונסקו. זו תפיסה שלמה , אבל העקרונות המובילים אותה היא שמירה על ליבת הטבע ואיפשור המרחבים העוטפים אותה, כולל ההתפתחות האנושית, תוך יצירת מודלים של דרכי התנהלות הרשות בכל תחומי החיים. הדבר המשמעותי שאנחנו עשינו, זה לפתח ולבנות, תפיסה חינוכית ביוספרית לכל מערכת החינוך ברשות. עשינו זאת במהלך משותף של האקדמיה באורנים ושל אנשי מ.א מגידו, מראש המועצה, המנכ"ל, מנהלת אגף חינוך ואנשי חינוך רבים. ד"ר פז אלניר היא שהובילה את פיתוח הפדגוגיה הזאת יחד עם אנשי אקדמיה נוספים, ובמשך חמש שנים צוות שלם הטמיעו אותה בבתי הספר ובגנים. הבת שלי, למשל, בכיתה י"א, במקום בגרות בתנ"ך, הייתה צריכה לעשות פרויקט על מקומיות בתנ"ך, שקשור למקום המגורים שלה. הכיתה של הבן שלי לומדת יום בשבוע בנחל השופט, בתיכון פרוייקטי הגמר הן על הקהילות של ביה"ס, ובמערכת השעות אנשים מהקהילות שלנו מלמדים תכנים שונים , כך שכל נערה ונערה נחשפים לזוויות שונות של מרכיבי האוכלוסיות שלנו ברשות. ואלו רק דוגמאות ספורות.

מראיינת: לקראת הסוף, ספרי לי במה תרם לך קורס המנכ"ליות שעברת.

רונית: קודם כל, פגשתי שם נשים מדהימות, נשים שמהוות השראה. החיבורים שנוצרו עם הנשים האלה הן מתנות גדולות מאוד מבחינתי. חוץ מזה, הקורס חידד לי מאוד את "עשרת הדיברות" שלי. את הדברים החשובים לי. נדרשתי לכתוב אותם, לנסח אותם בבהירות, וזה אילץ אותי לחשוב על הדברים לעומק.

מראיינת: ושאלה אחרונה – איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

רונית: הפנטזיה שלי היא לייצר חיבורים ופרויקטים שמקדמים את החברה הישראלית, וזה יכול להיות בכל מיני תחומים. אני רוצה לייצר דברים, לחבר בין אנשים, לייצר יש מאין. אני כמעט לא מכירה את המילה "לא". מישהו פעם אמר לי "אי אפשר", ועניתי לו: "אפשר, עכשיו בוא נחשוב איך".

רוצה להצטרף לבית הספר למנכ"ליות של סופרסונס? שלחי לנו הודעה>>

    שתפו בכל הכוח
    Share on LinkedIn
    Linkedin
    Email this to someone
    email
    Tweet about this on Twitter
    Twitter
    Share on Facebook
    Facebook

    היה הראשון לכתוב תגובה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    אנחנו אמנם מוכשרים בטירוף אבל לא בטוח שיודעים הכל…
    תחדשו לנו, תפתיעו אותנו, ספרו לנו דברים שאנחנו לא יודעים.
    או סתם תגידו לנו מה אתם חושבים על ספרינג מגזין
    ואנחנו נגיד לכם מה אנחנו חושבים עליכם. 😉

      נגישות