מאת / 31 במרץ 2020   329 צפיות

ידעתם ש "החיים זה לא קיבוץ"?

לירון זכאי, אשת חינוך, בוגרת ביה"ס למנכ"ליות מבית סופרסונה, גדלה בחינוך המשותף, מה שהוביל אותה, בין השאר, להיות היום אשת חינוך. עצרנו אותה לרגע כדי שתספר לנו על הדרך שעשתה מבית הילדים ועד ביה"ס למנכ"ליות.

מראיינת: ספרי לי קצת על עצמך.

לירון: גדלתי בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן, 40 מעלות בצל. הילדות שלי עברה בחינוך המשותף הקלאסי: בית ילדים, שומרת לילה, כל החבילה. ביסודי למדנו בבית הספר של הקיבוץ. אחד הדברים שאני זוכרת לטובה, ובתור אשת חינוך היום מרשימים אותי, זו היצירה של החינוך הקיבוצי, ואיך כבר אז הם הביאו לתוך הפדגוגיה שיטות ותפיסות שנתפסים היום כחדשניים.
מראיינת: מה למשל?

לירון: כל הנושא של PBL, Project Based Learning, למידה מבוססת פרויקטים, שזה דבר מאוד מדובר ונוכח היום.  בקיבוץ עשו את זה אחרת מהיום, אבל עדיין הלמידה הייתה נושאית. למשל, תנ"ך: במשך חודש שלם למדנו, על ספר שופטים. במשך כל החודש זה מה שהתעסקנו סביבו, הפעלה של כל החושים והעמקה לתוך נושא נבחר. זו תפיסה אחרת של למידה. כל בית הספר היסודי למדנו לפי נושאים כמו: אינדיאנים, בדואים, ציפורים, הדבורה,  הנמלה… כל נושא כזה נלמד במשך תקופה עם מעורבות גדולה שלנו כילדים בתהליך הלמידה ושימוש בסביבה כולה כסביבה לימודית. מאוד מרשים אותי שבכל הקושי שהיה אז ביצירת מדינה, הקיבוצים יצרו ופיתחו פדגוגיה משלהם. 

מראיינת: ואיפה את גרה היום? גם בקיבוץ?

לירון: היום אני גרה בקיבוץ דליה. בעלי בן דליה, אנחנו פה כבר הרבה שנים.
מראיינת: ומה עשית בצבא?

לירון: הייתי מורה חיילת. בשנה הראשונה שרתתי בקריית שמונה, פעלתי במתנ"ס ובבתי הספר בעיר,

זו הייתה החשיפה הראשונה שלי לעולם שמחוץ לקיבוץ. שם הבנתי ש "החיים זה לא קיבוץ".

להיכנס לתוך חברה שיש בה הרבה אנשים מסורתיים, פתאום נחשפתי לכל מיני התנהגויות שהיו זרות לי לחלוטין, הייתי ממש בהלם .

 מראיינת: ומי היו החיילות ששירתו איתך?

לירון: היו איתי בנות דתיות, מה שנקרא פעם "תרבות תורנית", עירוניות וגם עוד בת קיבוץ.

גרנו באותה דירה, וזו הייתה חוויה טובה מאוד. סוף סוף התחברתי לאנשים שהם לא אותם ילדים שגדלתי איתם מגיל אפס. שם גם התחלתי להבין את המשמעות של מערכת חינוך ציבורית, וכמה קריטי שהיא תהיה איכותית בעבור האנשים שחיים בקהילה שאותה היא משרתת. בתור ילדה לא הייתי מודעת לזה שיש מישהו בעולם שלא הולך לבית ספר, או מישהו שלא לומד. הבנתי שיש חיים הרבה יותר מורכבים משהכרתי עד כה בשנותי בקיבוץ. אז גם הבנתי את החשיבות של ליצור בכל מקום את המנהיגות שלו, לפי מה שמתאים לאנשים באותו מקום. הכוחות שיש באנשים שמייצרים משהו עבור עצמם הם הרבה יותר משמעותיים ממישהו שבא ומייצר עבורם.

מראיינת: תני לי דוגמה.

לירון: למשל, מתנ"ס יכול להביא פעילות קנויה של מתנפחים וצמר גפן מתוק, אבל הוא יכול גם להפעיל את הנוער שיצור פעילות עבור עצמו ועבור הסביבה שלו : הם אלה שיכינו פעילות, ומי שיבוא לפעילות יהיו האחים שלהם וההורים שלהם. יותר קל להזמין פעילות קנויה, אבל הערך של הפעילות העצמית, של ההורים שרואים את הילדים שלהם יוצרים, הרבה יותר עמוק. זה חשוב בכל מקום ובמיוחד במקום שבו האוכלוסייה מוחלשת. האוכלוסייה מוחלשת כל עוד היא לא מייצרת דברים לעצמה. ברגע שאנשים מייצרים לעצמם הם כבר לא מוחלשים. בשנה השנייה בצבא הייתי משקי"ת של מורות חיילות ששירתו בתי ספר בקריות וזכיתי להכיר, דרך עבודתן, מגוון רחב של בתי ספר.

מראיינת: ומה עשית אחרי הצבא?

לירון: במשך שנתיים ריכזתי את הקן הקיבוצי של השומר הצעיר באזור הדרום ואחר כך טיילתי כמה חודשים באפריקה, חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד באורנים – תואר ראשון בהיסטוריה כללית ומזרח תיכון ולמדתי חינוך לתעודת הוראה לבית הספר העל יסודי. במקביל ללימודים הייתי מחנכת בחברת הנעורים של השומר הצעיר הרי אפרים. מיד בסיום התואר ראשון למדתי לתואר שני באוניברסיטת חיפה בניהול מערכות חינוך. בחרתי בזה כי ידעתי שאני רוצה לנהל בית ספר. בסיום התואר הראשון התחלתי ללמד היסטוריה בתיכון האזורי מגידו. לימדתי, חינכתי ומילאתי תפקידים נוספים בבית הספר. במהלך שנים אלו התחתנו ונולדו שלוש בנותינו (ליה 16, יולי 13 וגילי 10). כשהייתי בתחילת ההיריון השלישי פנה אלי מנהל בית הספר ושאל אם נראה לי סביר שאחליף אותו, כשהוא יוצא לשנת שבתון. ההזדמנות היתה גדולה מצד אחד ומצד שני העיתוי היה מורכב. לנהל תיכון גדול עם שלוש בנות צעירות ובעל שנוסע לחו"ל לא מעט במסגרת עבודתו. חששתי ולקח לי זמן לחשוב.

מראיינת: נראה לי שבאמת קיבלת הזדמנות מיוחדת.

לירון: כן, היו הרבה שהרימו גבה, כי היו מורים הרבה יותר ותיקים ממני בבית הספר, וגם באמת הייתי מאוד צעירה, אבל המנהל הכיר אותי וסמך עלי. זה חיזק אותי, הנחתי שהוא יודע מה נדרש ממני כמנהלת בית הספר הכי טוב מכולם, הוא מכיר את היכולות שלי מהעבודה המשותפת. הייתי חברת הנהלה בבית הספר וניהלתי את תחום מדעי הרוח והחברה (צוות המורים של תחומי האזרחות, ספרות, היסטוריה, לשון, פסיכולוגיה- סוציולוגיה) היה לי כבר ניסיון בניהול צוות  של 20 ומשהו איש שהייתי ממונה עליו.

מתן, בעלי, היה משוכנע שאני יכולה למלא את התפקיד והודיע לי שנסתדר. החלטתי שאני ניגשת למכרז ועברתי גם מרכז הערכה לצורך זה.

קיבלתי את התפקיד ולצד ההתרגשות היו גם חששות. זו אחריות עצומה  פתאום לשאת על הכתפיים בית ספר גדול. הרגעתי את עצמי ואמרתי בסדר, זה רק שנה. מקסימום תהיה שנה נוראית והיא תעבור. בשלב הזה גם לא ידעתי אם הוא בכלל יחזור מהשבתון.

מראיינת: והוא חזר?

לירון: לא, הוא לא חזר, ואני ניהלתי את בית הספר במשך שש שנים.

מראיינת: נראה שעשית את זה בהצלחה מרובה. אילו תכונות שלך את חושבת שאפשרו לך לעשות את זה?

לירון: אני רואה רחוק ויש לי חשיבה אסטרטגית. אני גם יודעת לקבל עזרה, יודעת במה אני זקוקה לעזרה, יודעת לבקש אותה ויודעת לקבל אותה. למשל, לנהל תקציב. בתואר השני למדתי בין השאר גם קורס בכלכלת החינוך אבל זו תיאוריה ולא ידעתי בפרקטיקה לנהל תקציב.  לתיכון בסדר גודל שניהלתי יש בשנה 25 מליון ₪ שמורכבים משעות הוראה ותקציבים למטרות אחרות.

פניתי למי שהיה אז מנהל מחלקת חינוך במועצה, ואמרתי לו שאני לא ממש סומכת על עצמי בנושא הזה, הוא מצא מישהו שילמד אותי ובמשך חמישה מפגשים איתו למדתי את הנושא. עוד תכונה שלי היא התמדה – אני יודעת שלא אצליח בהתחלה בדברים מסוימים, אבל עם הזמן אלמד, אשתפר ואצליח. 

מראיינת: מה ההישגים הכי גדולים שלך כמנהלת?
לירון: ששמתי את בית הספר על המפה, במובן זה שהוא הוערך גם על הערכים להם הוא מחנך וגם על ההישגים האקדמיים שלו תוך צמצום אחוזי הנשירה. הצלחתי להוביל לשותפות גורמי החינוך עם המערכות הבלתי פורמאליות ולייצר חיבורים בין בית הספר לקהילות של הישובים במועצה.

מראיינת: ולמה עזבת את בית הספר אחרי שש שנים?

לירון: נסענו לארצות הברית, במסגרת עבודתו של בעלי באלביט מערכות.

מראיינת: ומה את עשית שם?

לירון: הייתי Stay home mom. זה היה מעבר חד ולא פשוט בשבילי. התפניתי לגמרי למשפחתי. למדתי שנה אחת בכנסיה ובקולג' המקומי בתחום של מינהל עסקים.

מראיינת: ומתי חזרתם?

לירון: לפני חצי שנה.

מראיינת: ומה את עושה עכשיו?

לירון: לפני חודשיים התחלתי לעבוד באורנים. אני מנהלת את תחום השדה החינוכי בגוף שנקרא קמ"ה (קהילה, מנהיגות והשראה) ולומדת יעוץ ארגוני וקואצ'ינג.

מראיינת: ומה האתגר שלך בתפקיד הזה?

לירון: להבין איך בהכשרות של אנשי החינוך מתייחסים יותר לאנשי החינוך עצמם ולהתפתחות האישית שלהם. אני חושבת שחשוב להתייחס לתפיסה העצמית של המחנך את עצמו כשהוא מגיע לכיתה. אני מאמינה ששינויים במערכת החינוך יקרו עם אנשי החינוך עצמם. התפיסה שלהם את התפקיד והמקום שלהם היא החשובה. לא מושקעים מספיק משאבים של זמן וכסף במבוגרים בתוך מערכות החינוך- מלידה ועד בכלל. אני רוצה לראות אנשי חינוך גאים בעבודתם, שהחברה סביבם מערכיה אותם, שהם מתוגמלים כספית. זו המערכת שבונה את הביטחון החברתי האסטרטגי של מדינת ישראל.

שאלה: ומה בית הספר למנכ"ליות נתן לך?
לירון: הזדמנות להיפגש עם עוד נשים כמוני, עם מאפיינים דומים לשלי, שיש להן שאיפות מקצועיות ואישיות והן אומרות אותן בקול רם. אחד הדברים שאני יודעת על עצמי הוא שהרגשתי לפעמים לא בנוח עם זה שאני אומרת את מה שאני רוצה לעשות בפן המקצועי. בית הספר למנכ"ליות גרם לי להבין שזה בסדר שאם אני עושה משהו טוב, מותר לי להגיד את זה בקול. מודה מאוד לאיגוד התעשייה הקיבוצית ולסופרסונס על היצירה הזו שלכם. מקווה שעוד נשים רבות יזכו לה.

אם את רוצה לפתח ולקדם את עצמך לתפקידי ניהול בכירים, את מוזמנת להצטרף למחזור הבא של ביה"ס למנכ"ליות.

שתפו בכל הכוח
Share on LinkedIn
Linkedin
Email this to someone
email
Tweet about this on Twitter
Twitter
Share on Facebook
Facebook

היה הראשון לכתוב תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אנחנו אמנם מוכשרים בטירוף אבל לא בטוח שיודעים הכל…
תחדשו לנו, תפתיעו אותנו, ספרו לנו דברים שאנחנו לא יודעים.
או סתם תגידו לנו מה אתם חושבים על ספרינג מגזין
ואנחנו נגיד לכם מה אנחנו חושבים עליכם. 😉

נגישות