נעים להכיר, עינת אפשטיין, בוגרת ביה"ס למנכ"ליות העתיד מבית סופרסונה, מחפשת את האתגר הבא.

מראיינת: בואי נתחיל מההתחלה. ספרי לנו קצת על עצמך.

עינת: אני בת 49, נשואה + 3 ילדים וחתולה. נולדתי בקיבוץ כנרת, אבא שלי מהמושבה כנרת, אמא שלי מקיבוץ כנרת. התחתנתי עם גיל, משער הגולן, ושם אנחנו גרים כיום. בשש השנים האחרונות הייתי מנהלת קהילה של שער הגולן ויו"ר הקיבוץ, וכעת אני מחפשת את האתגר הבא. יש לי תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, אני יועצת ארגונית, מגשרת, מנחת קבוצות ומנהלת קהילות, ואני דירקטורית במפעל גולן מוצרי פלסטיק. זהו זה, על רגל אחת.

מראיינת: וואוו, יש לך לא מעט תארים והכשרות… אבל בואי נחזור להתחלה. ספרי לי קצת על איך היה לגדול בקיבוץ?  

עינת: כשהייתי בת שלוש הקיבוץ עבר ללינה משפחתית, אז רוב חיי גדלתי בעצם בבית של ההורים. בקבוצה שלי היו 16 ילדים מהקיבוץ ועוד שישה מהמושבה כנרת – ויחד למדנו, גרנו ושיחקנו עד כיתה ח'. קבוצה מאוד מאוד מגובשת, שעושה הכל יחד. האמת היא שכבר מגיל צעיר, כנערה, הייתי מאוד מעורבת בכל מיני ועדות והייתי עסוקה בכל מיני היבטים חברתיים.  

מראיינת: ספרי לי על אירוע משמעותי אחד חשוב מבחינתך בקיבוץ.  

עינת: אחרי הצבא עבדתי שלוש שנים בחינוך חברתי עם נערים, בין השאר גם בכנרת. בשנת 1995, כשרבין נרצח, הייתי מדריכת נעורים של 52 חבר'ה ועברתי איתם חוויה מאוד מאוד לא פשוטה. זה היה הלם גדול מאוד עבור כולנו, והנערים התעקשו לעלות לירושלים ולעבור ליד הארון שהוצב בכנסת. לא היו אוטובוסים בנמצא, כי כל המדינה נסעה לשם בערך, אבל הצלחתי איכשהו למצוא לנו אוטובוס. הכנו זר מאוד יפה ועלינו  לירושלים. לא הצלחנו להיכנס כולנו, אבל הצלחנו להכניס את אחת האימהות. באחד הסרטים שצולמו אז  רואים את הקומנדקר מוביל את הארון, ועל הקומנדקר הזר שלנו, שעליו כתוב "נעורי קיבוץ כנרת". הילדים מאוד התרגשו מזה. צריך להבין שהנערים של כנרת באותה תקופה לא גרו עם ההורים, והייתי עבורם גם קצת אבא ואמא, בתקופה הכל כך קשה הזו. זאת חברה שמתקיימת באופן עצמאי בתוך הקיבוץ, שצריך לנהל אותה. צריך להיות הלב והאוזן של הנערים, למרות שכל יום הם הולכים הביתה. זאת העבודה המשמעותית הראשונה שעשיתי.

מראיינת: את גדלת בקיבוץ וכך גם בעלך גיל. מה הוא עושה בקיבוץ?  

עינת: גיל ניהל את הרפת של שער הגולן במשך 11 שנים. הוא היה רפתן מהרגע שהשתחרר מהצבא. בהתחלה הוא עבד ברפת ואחר כך, עד לפני שנתיים וחצי, ניהל את הרפת. אז הוא החליט שהוא צריך שינוי, וכיום הוא אחראי על השקיית מטעי הבננות של הקיבוץ, שזו גם עבודה מאתגרת, עם לא מעט קשיים ותקלות.  

ילדים בבית ילדים

מראיינת: נחזור אליך. למה החלטת ללמוד עבודה סוציאלית?

עינת: מכיתה א' עד ה' הייתה לי מטפלת שקראו לה רזיה. כשהיו קורים דברים בין הילדים ורזיה התלבטה איך לפתור אותם, היא הייתה קוראת לי ואני הייתי מוצאת פתרונות יצירתיים ואחראיים. כשגדלתי הבנתי שאני מצליחה לפתור בעיות ולהוציא את כולם מה"פלונטר" בלי לפגוע באף אחד. הייתי ילדה ונערה שכולם מדברים איתה ומתייעצים איתה והרגשתי ששם יש לי כוח. אז הלכתי ללמוד את זה.

מראיינת: ואז באיזה שהוא שלב עזבת את התחום?

עינת: הייתי עובדת סוציאלית במשך 18 שנה, שזה המון, המון זמן. בעבודה סוציאלית יש הכל, מסמים ועד אלימות ועד אונס, פגיעות מיניות וגניבות. באיזה שהוא שלב הרגשתי שמיציתי את זה, והחלטתי לעשות שינוי בחיים.

מראיינת: ולאן המשכת הלאה?

עינת: החלטתי לגשת למכרז של יו"ר קיבוץ ומנהלת הקהילה של שער הגולן, ובסופו של דבר הייתי בתפקיד שש שנים. ניהול קהילה מצריך ידע בתחומים רבים, ובעיקר צריך להיות בקשר טוב עם הציבור. צריך לדעת לשכנע, ובעיקר צריך לחשוב אסטרטגית ולראות איך מוצאים שותפים לדרך, כי כל אחד רוצה  להגשים את האינטרסים שלו. בקיבוץ שיתופי התלות ההדדית מאוד גבוהה ונוצר מאבק על מקורות – מי יקבל מה?  לאן הקיבוץ ילך?  כל דבר שעיקרו חיים משותפים מעורר מחלוקת, וצריך לדעת להתמודד עם זה ולפתור את הבעיות בדרך הנכונה ביותר לכולם.

מראיינת: איזה תכונה בך הכי אפשרה לך לעשות את זה?

עינת: אני חושבת שהיכולת שלי להיות רגישה לאנשים ולצרכים של אנשים, היכולת לראות את הקבוצות השונות, את המורכבות של כל קבוצה, את הצרכים של האנשים שבתוכה ואיך אפשר לייצר איזה שהוא איזון בין הצרכים השונים, זאת אומרת מה אפשר לעשות כדי שכולם יצאו עם משהו שיקדם אותם.

מראיינת: ולמה עזבת את התפקיד?

עינת: הייתה לי עוד שנה לסיום הקדנציה השנייה, אבל הרגשתי רוויה, הרגשתי שמיציתי. זה מאוד מורכב לעבוד בקהילה קטנה, שאתה חלק ממנה. הרגשתי שכבד לי מדי ושהתפקוד שלי כבר לא כמו שהיה קודם. הרגשתי שאם אני לא בשיאי, זה לא הוגן מבחינת הקיבוץ שאמשיך לכהן בתפקיד, ולכן החלטתי לסיים ולהמשיך הלאה.

מראיינת: ומה הלאה?

עינת: כשסיימתי את התפקיד חלמתי להיות מנכ"לית של עמותה שעושה דברים טובים לעולם, אבל אז גיליתי שבצפון אין כמעט עמותות כאלה. רוב העמותות שיש בהן תפקידים משמעותיים נמצאות במרכז, ולי יש ילדה בת 12, אז אני לא באמת יכולה להתרחק. היום אני מחפשת תפקיד חדש בכל אזור הצפון. יו"ר קיבוץ הוא כמו יו"ר דירקטוריון חברתי קהילתי של הקיבוץ. אז ניגשתי למכרז להיות יו"ר של קיבוץ גבע. היום קיבלתי תשובה שלילית, אולי הם בחרו גבר. אני לא באמת יודעת. אין הרבה תפקידים כאלה, וזה לא ממש פשוט לחפש. זאת ממש משרה מלאה לחפש עבודה. ומה שהכי מבאס, זה שאנשים פשוט לא טורחים לחזור אלי עם תשובה. אני נעזרת באנשים שאני מכירה, בפורומים שונים, מבלה את כל זמני ברשתות –  וזה עדיין ממש לא פשוט.

מראיינת: אכן, נשמע ממש לא פשוט. שיהיה בהצלחה!

עינת: תודה רבה!

אם את רוצה לפתח ולקדם את עצמך לתפקידי ניהול בכירים, את מוזמנת להצטרף למחזור הבא של ביה"ס למנכ"ליות.