בשביל לשנות צריך לעשות דברים שמעולם לא נוסו, מקסימום נצליח…

מראיינת: ספרי לי על עצמך.

הילה: אני ירושלמית במקור , נולדתי כאן בישראל, אנחנו חמישה אחים בהם אחות תאומה. ההורים שלי, האח ושתי האחיות הגדולות שלי נולדו בארה"ב ועלו לארץ לפני הרבה מאוד שנים מטעמי ציונות.אנחנו נולדנו בארץ

מראיינת: אז אתן הכי צעירות במשפחה.

הילה: כן, אנחנו הטעות של הסוף… הטעות הכפולה, אבל לימים ברכה גדולה למשפחה. ארבע שנים אחרי שנולדנו ההורים שלנו התגרשו,אחרי הרבה שיחות לאורך השנים יכולה להגיד שאני גדלתי עם אמא שונה מאוד מזו שאחותי הגדולה מתארת. אני גדלתי עם אמא חזקה, עצמאית, עומדת על שלה, מסתדרת, מוכרת.

מראיינת: את ואחותך התאומה – אתן לא תאומות זהות, נכון?

הילה: לא, אנחנו ממש לא זהות.

מראיינת: ואתן נשואות לגברים דומים?

הילה: אנחנו נשואות לגברים שיודעים להכיל אותנו. שתינו מאוד עצמאיות ומאוד חזקות, מאוד איילת ואני מאוד שונות, .אבל משלימות אחת את השנייה, כל אחת חזקה במה שהשנייה פחות טובה בו. לשתינו יש עוגן מאוד חזק של יצירתיות, של עצמאות, של ביטחון, נתינה וראייה רחבה. שתינו מצאנו בני זוג שונים אבל כאלו שיכולים להכיל את זה.

מראיינת: ואיפה אתן גרות?

הילה: לפני שמונה שנים עברנו שתינו לקיבוץ עינת. אני גרתי קודם במודיעין ואיילת בהרצליה. החליטו על הרחבה של בקיבוץ בעינת, ואנחנו זכינו לעבור ולהיות שתיים מתוך שלושים משפחות שנקלטו מבחוץ. אחרי המעבר לכאן, החיים שלנו השתנו ממש. 180 מעלות, לשתינו. אנחנו גרות היום דלת ליד דלת, עובדות ביחד, מאוד צמודות, ועדיין נותנות אחת לשנייה עצמאות ומרווח נשימה.

מראיינת: והילדים?

הילה: לשתינו יש שלושה ילדים, גם להם זה כיף השכנות הקיבוצית הזו.

מראיינת: ספרי לי קצת על הקריירה שלך.

הילה: המשרה המשעותית הראשונה שלי הייתה בפרטנר, צברתי שם נסיון של 13 שנים. התחלתי כמוקדנית במוקד העסקי וצמחתי עם החברה. סיימתי כמנהלת פרויקטים בכירה. מרגישה שלמדתי שם המון וקיבלתי כלים לכל החיים למדתילעבוד בצוות, לעבוד לרוחב, ובהרבה מאוד תחומים. ולמדתי את הצד של אהבה למותג. \כשזה עובד אז המשמעות לאהוב את המותג זה כמו לבוא הביתה, מריגישים מחויבות ואהבה כמעט כמו משפחה.
כשעברנו לעינת גיליתי את הכדורשת, ונכנס לחיי תחביב שהפך מיום ליום ליותר משמעותי.. לפני הייתי עבדתי 24/7, שלושת הילדים נולדו לתוך פרטנר. כשגיליתי את הכדורשת קרה פתאום משהו אחר, חזרתי להיות הילה בת 17. לא אשתו של, לא אמא של, לא אחות של, לא בת של, אני הילה, חזרתי לתחושה של רש"גדית בי"א , יש לי קבוצה של נשים ואני ימרגישה שאני יכולה לעשות איתן הכל , וזה מתחיל מזה שאני יוצאת בערב מהבית ויש לי אוויר. אז הקמתי קבוצה בקיבוץ, ובאו עוד ועוד נשים שרצו להצטרף, והקמתי קבוצה שניה. ואז אמרתי, טוב רגע, מה קורה עבמקום העבודה עבודה? פרטנר זה המקום להקים בו קבוצה למקומות עבודה. אז הקמתי קבוצה בפרטנר. וגם שם באו עוד ועוד נשים, והקמתי גם שם קבוצה נוספת.

מראיינת: ככה פשוט, הקמת בפרטנר שתי קבוצות?

הילה: ממש לא היה פשוט! הגעתי למנהל מחלקת משאבי אנוש, ואמרתי לו תשמע אנחנו צריכים כדורשת פרטנר, ותשובתו הייתה: "אין תקציב". אני מנהלת פרויקטים, באתי אליו עם מסמך תקציבי שעמד על 40 אלף שקל שנתי לקבוצה . אמרתי לו: "אין בעיה, מחר אני חוזרת אליך עם פתרון" כסף לא יהווה חסם . למחרת התייצבתי עם מסמך חדש – 15 אלף שקלים. "איך?"הוא שואל . אמרתי לו: כל אחת מהשחקניות תשלם 60 שקל לחודש, אבל גם קבוצת הכדורסל, שאתה תומך בה כבר עשר שנים ואף אחד לא יודע שהיא קיימת, גם הם יתחילו לשלם 60 שקל שיעברו לממן את הכדורשת ו. . וזהו. הקמנו קבוצה. ומגלה לכם בסוד… הוא מצא תקציב של 40,000 ש"ח לקבוצה ולימים גם הקמנו שתי קבוצות…

מראיינת: ומה קרה אז?

הילה: הבנתי פתאום את ההשפעה הרחבה שיש לכדורשת עלי, על המשפחה שלי ועל הקהילה שבה אני חיה,. ומתוך זה הבנתי את הפוטנציאל של ההשפעה הארצית והעולמית של כדורשת. הבנתי שאני חייבת להפיץ את הכדורשת לעולם אמרתי למנכל פרטנר דאז חיים רומנו שאני עוזבת כ אי אפשר לשנות את העולם בחצי משרה ועזבתי את פרטנר והלכתי לעבוד באיגוד הכדורשת הישראלי. הרגשתי שאני מגשימה חלום.

מראיינת: באיזה מובן מגשימה חלום?

הילה: הבנתי שכל אישה שאני מעלה על המגרש, אני משנה לה את החיים. לפעמים זה שינוי קטן, לפעמים זה שינוי גדול, אבל אף אחת לא נשארת אותה אישה. התחלנו מלהקים קבוצות רגילות למקומות עבודה, ואז התחלנו לבנות קבוצות של נשים חירשות. היום, אחרי שלוש שנים, יש כבר ליגה של שמונה קבוצות של נשים חירשות, אין ענף ענף ספורט אחר בארץ שיש לו קצב מהיר כזה בטח ובטח במגזר הנשי..
עם הזמן הבנתי גם את ההשפעה היותר רחבה של הכדורשת מעבר לספורט. הבנתי מה בנים מקבלים כשהם משתתפים בספורט תחרותי, והבנות שלא משתתפות בספורט קבוצתי תחרותי בכדור מחמיצות. . הספורט התחרותי מקדם את כושר המנהיגות, את הביטחון העצמי, עבודת הצוות,ההנאה מהניצחונות,והיכולת להתמודד עם הפסדים. כל כך הרבה תכונות ויכולות שהבנים נחשפים אליהן ומתאמנים בהם, והבנות לא. אז התחלתי להקים קבוצות לילדות. תוך שנה פתחתי בקיבוץ שלוש קבוצות לילדות ולנערות.

מראיינת: נשמע מדהים. אבל מה קרה אז?

הילה: מה שקרה שבתוך כל הדבר הזה, שאני מרגישה שאני קוטפת את הירח, שיש לי תחושה שאני הולכת לשנות את העולם, אני מסתכלת סביבי וומבינה שאני מוקפת בוועד מנהל, שלא מאמין שהן יכולות לשנות את העולם. והן גם לא חושבות שאני יכולה. ואני מסתכלת שוב ימינה ושמאלה, ואני מגלה שהקולגה שלי, הגבר היחיד בארגון, מקבל פי שניים ממני… זה היה רגע של משבר אמיתי. אובדן של חלום, של חזון. החלטתי לעזוב. עברתי משבר עזבתי עם הרבה עצב, אבל עם הבנה שזה הדבר הנכון עבורי. בדיוק אז אחותי הקימה את החלום שלה : בית אוכל בשם הלוחשת לסירים בקיבוץ עינת והציעה שנעבוד יחד ומיד אמרתי כן, מי שמכיר אותי יודע שאוכל זה המקום הכי רחוק מהאזור הנוחות שלי אבל זו הייתה ההחלטה הכי חכמה שעשיתי והתחלתי לעבוד איתה ב"לוחשת לסירים", וקיבלתי יכולות חדשות – חיזוק בקשר אחר עם אנשים, הבנה רוחנית, פתיחות , חשיפת רגשות , יודעת שיש עוד על מה לעבוד אבל בהחלט מרגישה שהתקדמתי.. ואני חייבת את זה לחצי השני שלי..
השנים עברו והבנתי שאני צריכה עוד משהו, בנוסף, ולפני חצי שנה, קיבלתי טלפון מכפר קאסם: "תבואי, אני חייב אותך דחוף, אני חייב קבוצת נשים בכדורשת בכפר ". וזה מה שהחזיר אותי בעצם לענף. חשבתי בסדר, אבוא, אקים קבוצה ואלך. אבל הבנתי מהר מאוד שאלה שכנות שלי, שזו הפעם הראשונה שיש לי הזדמנות להכיר אותן, שכנות שגרות 20 דקות לידי ובלי הכדורשת כנראה לא היינו מכירות לעולם. הבנתי גם מה שהן לא הבינו – שאני באה לשנות את העיר. ל מאמנת אותן פעמיים בשבוע, בהתנדבות, וככה הכל נולד שוב.
בנוסף הקמתי פורום לקידום ספורט נשים, ונפגשנו – נשים מכל הענפים: כדורשת, ומאמנט, ובדמינגטון ונטבול, כדורגל, כדורסל וכדורעף. זו הייתה הזדמנות לגשר בין ענפים שחלק מהם ממש היו במלחמה ביניהן ובין חלק אין קשר בכלל , הבנתי שבשביל לשנות צריך לעשות דברים שמעולם לא נוסו, מקסימום נצליח….

מראיינת: הפורום הזה נשמע רעיון מצוין, ואני מקווה שהוא באמת יעשה שינוי ויהיה דרך לשיתופי פעולה פוריים. יש לי שתי שאלות אחרונות לסיום: את יכולה להגיד לי איזו אישה הכי השפיעה עליך?

הילה: אני חושבת שמכל אחת אני לוקחת משהו. אף פעם לא היה לי איזה מודל אחד להערצה, גם לא כשהייתי נערה. העוגן החזק זה אמא שלי, אבל מכל אישה אני לוקחת משהו וממלאה את שק הצידה שלי לדרך.

מראיינת: ושאלה אחרונה – יש לך טיפ למשתתפות הבאות בבית הספר למנכ"ליות?

הילה: לעשות הרבה "מינגלינג", להכיר נשים אחרות, הרבה נשים, וללמוד מהן. זה נראה לי הכי חשוב.