רינת פיין, בוגרת ביה"ס למנכ"ליות העתיד מבית סופרסונה, בעלת ניסיון עשיר בתחום של משאבי אנוש, ייעוץ ארגוני והדרכה בקיבוצים מטעם חברת אבני דרך, וכיום מנהלת קהילה בקיבוץ טירת צבי.
מראיינת: בואי נתחיל מהתחלה – איפה נולדת?
רינת: נולדתי בקיבוץ עין חרוד איחוד. הייתה לי ילדות קיבוצניקית טובה. בכיתה ו' התחלנו לעבוד בענפי
הקיבוץ. רוב השנים עבדתי בבתי הילדים, בגיל הרך, אבל תוך כדי עבדתי גם כמעט בכל מקום עבודה אפשרי: בחדר אוכל, במטבח, עם קשישים. אני בטוחה שהניסיון הרחב הזה, ההזדמנות להכיר עבודות שונות ואוכלוסיות שונות, תרם הרבה מאוד לחיים המקצועיים שלי.
מראיינת: ואיפה את חיה היום?
רינת: עדיין בעין חרוד. קשרתי את חיי עם בן עין חרוד, והיום שנינו חברי הקיבוץ.
מראיינת: ספרי לי קצת על המשפחה שלך.
רינת: אני בזוגיות עם איתי
כבר 24 שנים. יש לנו בת, רון (27) שלא אני ילדתי, קיבלתי אותה במתנה, היא הגיעה עם
איתי. לפני שאיתי התקשר איתי, הוא היה נשוי. אשתו עברה תאונת דרכים והייתה צמח
במשך 16 שנים. אני הצטרפתי למשפחה, כשנה לאחר התאונה. יש לנו בת משותפת, שיר (24) ו"בת
זקונים", אור (12).
בהקשר המשפחתי חשוב לי לשתף, בגלל העבודה שלי והעיסוק שלי בספורט לא הייתי הרבה
בבית והמקרר שלנו לא מלא בסירים עם אוכל, עם זאת בכל ברכה שהבנות שלי כותבות לי הן
מציינות את ההערכה שלהן להיותי עצמאית וחזקה ושואפת להגשים את עצמי – מסר לכל
הנשים עם רגשות האשמה על הקריירה (שזה כולנו…).
מראיינת: מה למדת? מה ההשכלה שלך?
רינת: עשיתי תואר ראשון במדעי התנהגות עם התמחות בפסיכולוגיה, שנתן לי בסיס מצויין להבנת ההתנהלות האנושית. אחר כך עשיתי תואר שני במנהל עסקים. חוץ מזה עשיתי קורסים בפסיכולוגיה חיובית, גישור קואוצ'ינג ועוד כלים שונים.
מראיינת: ומה
בעצם את עושה?
רינת: כבר המון שנים (20) אני מנהלת משאבי אנוש ויועצת ארגונית בקיבוצים.
קיבוצים הם איפשהו תמיד קצת באיחור אחרי ארגונים אחרים, הרבה מהעיסוק שלי היה
להכניס לארגון הקיבוצי כלים שהם מאוד טריוויאליים בארגונים אחרים. התפיסה שלי היא שמערכת
העבודה בקיבוץ היא ארגון לכל דבר ועניין. כמו שיש ארגון משפחתי, שיודע להתנהל עם
מורכבויות שונות, גם קיבוץ צריך להתנהל בצורה מקצועית. למשל הטמעה של יעדים,
בונוסים, הערכת עובדים, שזה משהו שתמיד נרתעים ממנו. כי לעיתים בקיבוץ אני המנהלת
שלך, ואשתך היא המטפלת של הילדים שלי, ואחר כך נפגשים בכלבו. לכן חשוב לתת למנהלים
כלים לשים את הגבול בין המקצועי לפרטי, כדי שידעו איך להתנהל בצורה מקצועית.
מראיינת: וזה מה שאת עושה גם היום?
רינת: בשנים האחרונות אני עוסקת בניהול קהילה. ב-2014 פנו אלי שאהיה מנהלת קהילה בקיבוץ שלי, בעין חרוד, והחלטתי להיענות לאתגר. ניהול קהילה קיבוצית משמעו תפעול ארגוני וכלכלי של כל שירותי הקהילה. כשאני מסבירה למי שלא מכיר בכלל קיבוץ למה מקביל התפקיד הזה בארגון – זה סוג של סמנכ"ל תפעול + מנכ"ל. זה תפקיד ניהולי מורכב ורחב מאוד שדורש הרבה יכולות מגוונות. השוק מחוץ לקיבוץ לא כ"כ מכיר את המערכת הקיבוצית ואת מורכבות הניהול ומי שהיה מנהל קהילה ורוצה להשתלב בשוק נתקל בקשיים, עובדה זו מונעת מהרבה צעירים מוכשרים להיכנס לתחום.
מראיינת: ואיך זה להיות מנהלת קהילה בקיבוץ שלך?
רינת: מורכב מאוד, דרש הרבה
רגישות אך אפשרי – אם מתנהלים במקצועיות וענייני. עין חרוד הוא קיבוץ שיתופי עם
יכולות כלכליות, מה שאפשר לי להוביל תהליכים חברתיים וארגוניים משמעותיים. שיניתי
את כל תפיסת ההתנהלות הכנסתי שגרות ניהוליות ונתתי למנהלים כלים לניהול. הרקע שלי
כיועצת ארגונית מאוד תרם. המנהלים ידעו שקודם כל יש להם גב ותמיכה ומאידך אם צריך
לשנות משהו בהתנהלות שלהם נעשה זאת יחד – אבל נעשה.
למשל, הובלתי בקיבוץ תהליך של שיפור התפרנסות.
מראיינת: מה זה אומר?
רינת: קיימת בעיה מובנית בקיבוץ השיתופי – אין קשר ישיר בין התקציב שלך (ההכנסה שלך), לתרומה שלך לקיבוץ (השכר שלך, או העבודה שלך). בקיבוץ שיתופי, גם המנהל הכי גדול, שמנהל את כל הקיבוץ, וגם מישהו שעובד בחדר האוכל, מקבלים בדיוק אותו תקציב (לפי תקן משפחתי). זה בעצם האתגר הכי גדול, ובגלל זה מרבית הקיבוצים כבר לא כל כך שיתופיים. מי שנשאר שיתופי הם בעיקר קיבוצים שיש להם את היכולת הכלכלית להחזיק את השיתופיות. האתגר הגדול הוא לגרום לאנשים להתאמץ ולמצות את הפוטנציאל שלהם, לעורר בהם מוטיבציה. אז יצרנו איזשהו תהליך של אימון אישי, שמי שרצה הצטרף אליו. כל מי שהשתתף בתהליך הזה בדק איפה הוא היום, איפה הוא היה רוצה להיות ומה הוא צריך לעשות כדי להגיע לשם. הגדרנו, מערכות תומכות של יציאה ללימודים. לכל התהליך היו הדים מאוד חיוביים, כי התחושה של האנשים הייתה שהמערכת רואה אותם ואת הצרכים שלהם.
מראיינת: ואת רואה השפעה של התהליך הזה?
רינת: כן, אם כי לא היתה מהפיכה (גם לא ציפינו). למשל מישהי יצאה ללימודי סיעוד בעקבות התהליך הזה. היו אנשים שדייקו לעצמם את מה שהם רוצים להיות, את המקום שבו הם רוצים להיות. חלק מהדברים גם דורשים יותר זמן. אני מאמינה שעוד נראה את ההשפעות של התהליך הזה בהמשך.
תהליך נוסף שקידמנו היה עתודה ניהולית.
עין חרוד קלטה המון בנים צעירים, והיה לנו ברור שאנחנו חייבים לרתום אותם לתוך העשייה הקיבוצית ולחשוף אותם לאיך מתנהל קיבוץ. גם מי שנולד בקיבוץ ואף פעם לא היה בוועדה או בניהול לא באמת מבין איך מתנהל הקיבוץ. החלטנו שבמקום לתת להם לשבת על הגדר ולהתלונן כמו קיבוצניקים טובים, ניצור תהליך מובנה של עתודה ניהולית. המטרה של התהליך הזה, מעבר ללמד אותם מה זה קיבוץ, הייתה לזהות למי מהם יש כוחות וכישרונות, ואז לרתום אותם לעשייה. בנוסף נוצר קשר בלתי אמצעי בין "המנהלים", שלעיתים נתפסים כאנשים עם קרניים וזנב, לבין משתתפי הקבוצה שראו שאנחנו די נחמדים אפילו. זה חשוב, כי בסופו של דבר אלה האנשים שיצטרכו לשאת את הקיבוץ על כתפיהם.
מראיינת: מה את עושה היום?
רינת: אחרי ארבע שנים לא פשוטות אך מלמדות בעין חרוד, עברתי להיות מנהלת קהילה בטירת צבי. אני שם מעל שנה . זה תפקיד מאוד מאתגר. אני לא יודעת אם אעשה עוד תפקיד כזה אחר כך.
מראיינת: למה בחרת להגיע לקורס המנכ"ליות של סופרסונה?
רינת: קודם כל, אני תמיד אוהבת ללמוד ולרכוש עוד ידע. כמו כן הייתי בנקודת חיפוש של "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה" משהו שאני נמצאת בו כל כמה שנים. אני יודעת מהן החוזקות שלי, מהם הכישורים שלי, ואני רוצה להביא אותם לידי ביטוי בעולמות חדשים. קצת התעייפתי מהקיבוץ. אני אוהבת אתגרים וצריכה כל פעם למצוא משהו חדש ש"יגרד לי את המוח". חשבתי שהקורס יוכל לסייע לי בחשיפה לעולמות חדשים ומציאת האתגר הבא. כמובן גם היה לי ברור שאני הולכת לפגוש שם הרבה נשים, שבהחלט יכולות להוות רשת של קשרים, שתסייע לי בעתיד.
מראיינת: ספרי לי במה הקורס השפיע עליך.
רינת: רכשתי ידע – שזה תמיד חשוב לי. נחשפתי להרבה נשים תותחיות, כאלה שכיהנו ומכהנות בתפקידים משמעותיים. בכנות למרות שאני אדם עם ביטחון עצמי (בריא) ומכירה ביכולות שלי, מצאתי את עצמי תוהה אם קיבלתי החלטות נכונות ואולי היה לי נכון לבחור כיוונים אחרים?! נחשפתי לעולמות שמאוד רחוקים מהעולם בו פעלתי רוב חיי המקצועיים שממש מדבר בשפה אחרת. היו גם רגעים קשים בקורס. אני היפרית שכל הזמן רצה, הקורס גרם לי לעצור… ולא תמיד היה לי נוח בעצירה, אבל זה היה מקום ללמידה וצמיחה ויצאתי חזקה.
מראיינת: וואוו… נשמע מורכב ומשפיע. מה לדעתך מאפיין את תפיסת הניהול שלך?
רינת: אולי זה קלישאתי, אבל לתפיסתי המשאב הכי גדול והכי חשוב של כל ארגון הוא המשאב האנושי. בכל מקום שבו אני נמצאת אני עושה את מה שאני יכולה כדי לפתח את המשאב הזה, להתחבר אליו ולהניע אותו וכן לרתום גם את המנהלים לנהוג כך. מבחינתי, קודם כל אתה בן אדם ואחר כך אתה עובד בארגון. זהו. נראה לי שזה משפט מצוין לסיום.
מבחינתי הריאיון היה הזדמנות מצויינת ללמידה על עצמי והתבוננות על עצמי דרך עיניים של מי שלא מכירה אותי. אני אוהבת הזדמנויות ללמידה עצמית ומקווה שגם יצא לפחות קצת מעניין…
אנחנו בימי קורונה משוגעים, מאחלת לכולנו לעבור אותם בשלום ובשלווה ולמצוא את הטוב גם בטרפת הזו.
היה הראשון לכתוב תגובה