שלוש מחשבות לשיפור האיזון בטירוף של החיים
איזון בין קריירה, למשפחה, לחיים עצמם: "הגיע הזמן להשקיע יותר זמן בעצמי", "מתי לאחרונה קראתי ספר טוב", המחשבות הטורדניות האלו באות והולכות, אבל בעיקר באות ונשארות. בעידן המודרני אנחנו באמת מצופים להמון – להיות הכי טובים בעבודה, הכי טובים בבית, לאחרונה השיח מפרגן לנו גם בציפייה להיות הכי טובים בקהילה, כי החברה שלנו (באופן מבורך) חוזרת לערכים, ושמה במרכז נתינה ו- Impact. כל אלו כאילו מערך הציפיות לא היה מופרז מלכתחילה. אז איך? איך בכל זאת, מוצאים קצת שלווה?
אנחנו לא נכתוב כאן על מדיטציה או על טיפול פסיכולוגי, גם לא על סדנה או מנטרה משנה חיים. האמת היא שבעיני, האיזון מתחיל בהשלמה, השלמה ש-24 שעות ביממה, זה פשוט לא מספיק. אם נוכל להפנים ולקבל זאת כאקסיומה, ההגדרה החדשה שלנו ל-100% כבר תטיב עימנו.
ובכל זאת, איך נוכל לשפר את מה שנקרא Work Life Balance ?
עבודה, בואי, ארוחת ערב מוכנה
ההנחה הרווחת היא "לא להביא את העבודה הביתה". אם היינו יכולים להכניס לכאן אימוג'י, הוא ללא ספק היה האימוג'י האהוב שמגלגל עיניים מעלה. אני, זו שקוראת בלוגים על איך להגיע לאיזון בין קריירה ומשפחה – ממני מצפים שאגיע הביתה, אכנס ברגל ימין, אסגור אחרי את הדלת ואשאיר את כל הצרות שבעבודה שם בחוץ? אני, שבסה"כ אוהבת את מה שאני עושה, שמקדישה כ-230 שעות חודשיות לעבודה שהפכה להיות חלק ממני, האם באמת מישהו חושב שאני יכולה להשאיר את הזהות מחוץ לבית? ברגע אחד של כנות עם עצמנו – האם הניסיונות שלנו להשאיר את העבודה בחוץ צלחו אי פעם? ואם כן, האם זה עשה אותנו מאושרים יותר? או שמא דווקא ההיפך הוא הנכון?
בואו נצא יחד לניסוי מחשבתי – כדי להגיע לאיזון, בואו דווקא נכניס את העבודה הביתה. בואו נשתף את האהובים והיקרים עלינו במה שעבר עלינו היום, במה רובץ על הלב והנשמה, אולי במה הצחיק אותנו היום או משהו חדש שלמדנו. דמיינו את הילדים שלכם בעת שאתם מספרים להם על מחלוקת שעלתה מול עובד, על תלונה שהגיעה מלקוח, שתפו אותם בבעיה שנותרה ללא מענה ומטרידה את מנוחתכם. תופתעו לגלות כמה חכמה יש להם, אולי אפילו תחסכו את הצורך ביועץ חיצוני, כי דווקא בני המשפחה שלכם יביאו את הפתרון מחוץ לקופסא, את ההברקה שכבר הייתם מוכנים לשלם הון כדי להביא אותה. וגם תופתעו לגלות – כמה הערכה יש לבני המשפחה כלפיכם, כמה הם נרגשים לחלוק את החוויות האלו, כמה הם רוצים לשתף ולהיות משותפים, כמה הם אוהבים לקחת חלק במה שעובר עליכם – הנה לכם איזון בין משפחה ועבודה שמקבל משמעות אחרת לגמרי.
מה התחביב שלי? אקסל
זוכרים שפעם, כשהיינו ילדים היו לנו תחביבים, רקדנו, ניגנו, שיחקנו כדורגל וכדורסל. לא רק שהיה לנו זמן מוגדר ביומן (להלן "חוג") היו לנו גם ספונסר ונהג. כשגדלנו להיות נוער נלחמנו על הזמן לשמר ולטפח את אותם תחביבים, מעטים ברי המזל שהצליחו להפוך את אותם התחביבים לקריירה.
היום, ישנן עוד סיטואציות מעטות בחיים בה אנחנו פוגשים חזיתית את השאלה: מה התחביב שלך? "אני… אני אוהבת לקרוא…". אני באמת אוהבת לקרוא. אז למה הספר האחרון שקראתי היה כל כך מזמן? ולמה באמת אני כבר לא רוקדת? ומתי ריצה קלה הפכה להיות כה קשה?
ההגדרה המילונית של תחביב הינה "פעילות שנעשית בשעות הפנאי מתוך רצון והנאה בעשייתה". כאן אני רוצה למחות, כי למי מאתנו נותרו עוד שעות פנאי?! אשמח לנסות ולהטיב עם השפה העברית, ועוד יותר עם דובריה וברשותכם להשמיט את המונח המקומם "שעות הפנאי". הגדרה מחדש תהא "תחביב הינו פעילות שנעשית בשעות הפנאי מתוך רצון והנאה בעשייתה". העבודה שלנו כוללת פעילות כזו ופעילות אחרת, אוסף של פעילויות. אני בטוחה שחלק לא מבוטל מהן נעשה מתוך רצון ומי היה מאמין, אפילו בהנאה.
ניסוי מחשבתי #2 – אם נזרום עם ההגדרה המילונית החדשה, או לחילופין נתעלם מהגדרות – האם נוכל לומר שהעבודה שלנו, המוגזמת, הלא נגמרת, השתלטנית, לפחות בחלקה, היא התחביב שלנו? דמיינו לעצמכם שבפעם הבאה שישאלו אתכם: מה התחביב שלכם? במקום סודוקו, נאמר "לפצח בעיה", במקום תשבץ הגיון "לספק פתרונות", במקום לראות סרט נוכל "להקשיב לפודקאסט" ובמקום לכתוב למגירה נוכל "לכתוב בלוג", וכן הרבה יותר קל להתיישב על הכנת מצגת טובה עם כוס יין מאשר לצאת לריצה בחורף. אם נתייחס לעבודה שלנו (או לפחות לחלקים ממנה) כתחביב שמספק לנו הנאה – הרי לנו איזון טוב יותר בין עבודה לחיים עצמם.
Do what you do best, Outsource the rest
שנים ארוכות שסיפרתי לעצמי את הסיפור שבגד שנהרס במייבש לא ראוי לי, שאני מעדיפה את האוכל שלי ללא מלח מטעמי בריאות, שמצגת יפה זה over rated. קינאתי בחברים שסיפרו לי שגיהוץ זו התרפיה שלהם, שלתייק הוצאות בסוף חודש לוקח להם בדיוק עשר דקות. יום אחד כשהמזכירה של חברה שלי, שלמדה איתי בכיתה, התקשרה לתאם לנו ארוחת צהריים, וכמובן לא שכחה להזמין מקום במסעדה ולהפנות אותי לחניון הקרוב כדי שלא אתברבר (וחלילה אבזבז זמן יקר מזה שהוקצה לטובת המפגש), האסימונים נפלו. לא נותר לי אלא להודות בפה מלא – אני לא יודעת לכבס, אני לא אוהבת לבשל, המצגות שלי לא מספיק יפות והתיוקים לוקחים לי חצי יום לפחות, וכן, גם לי מגיעה מזכירה! אנחנו נאבקים על הישרדות קלנדרית, אנחנו רודפים אחרי עצמנו כדי לרצות את כולם, כדי להיות (גם כמעט זה מספיק) הכי טובים בעבודה, בבית ובקהילה – לא הגיע הזמן לעזרה? בעידן בו ניתן לעשות מיקור חוץ כמעט להכל – החל מעזרה פיזית בבית וכלה בעזרה דיגיטלית בעסק שלנו, זה המקום לשאול את עצמנו פנימה – במה אנחנו באמת טובים? במה אנחנו צריכים להתמקד, כך שנספיק יותר, נעשה יותר, נרוויח יותר, ואולי אפילו נהנה יותר? אם נצליח להוריד מאתנו בחכמה את המשימות שגוזלות מאתנו זמן יקר, ובעיקר מייצרות לנו טרדות ואי שקט, ובמקום זה נתמקד בעשייה, במקסום הפוטנציאל בעבודה שלנו, בהשקעה בעצמנו ובמשפחה שלנו – נוכל להגיע לאיזון המיוחל שבין הקריירה, המשפחה והחיים עצמם.
היה הראשון לכתוב תגובה