נולדתי וגדלתי בעיר גבעתיים שצמודה לתל אביב, את חיי הבוגרים העברתי בתל אביב. חייתי את ה"עיר ללא הפסקה" על כל המשתמע מכך. נסעתי על קטנוע כמה שנים, רכבתי על אופניים חשמליים, עברתי לקורקינט וקיבלתי דו"ח בשדרות יהודית כי לא חבשתי קסדה.

עבדתי במשרד מפנק בקומה 29 שמשקיף על הסקיי ליין של תל אביב, אכלתי צהריים עם סיבוס וסיימתי את היום בריצה בפארק הירקון.

אבל אז לתא המשפחתי שלי ושל זוגתי התווסף תינוק, וכמו שהשעון הביולוגי ושעות השינה עברו מהפך כך גם המחשבה על "איפה אנחנו רוצים לגדל את ילדינו צצה פתאום".

הכיכר.

גיליתי את ישראל

כעבור כמה חודשים של חשיבה ושיחות אל תוך הלילה, אזרנו אומץ והתחלנו לחפש את הבית הבא שלנו.

שנינו העדפנו את נופי הצפון מאשר הדרום, ולכן התמקדנו בחיפושים אחר יישובים קהילתיים, מושבים וקיבוצים שנמצאים בקליטה הממוקמים צפונה מחדרה.

בכל יום שישי בבוקר, היינו עולים על הרכב (זוגתי, אנוכי והבייבי) אחר חיפוש הבית החדש שלנו בצפון. אזור העמקים, הגליל העליון, יישובי משגב ואפילו רמת הגולן. לא פסחנו על אף מקום.
שאלנו שאלות, נפגשנו עם משפחות, ולאט לאט התאהבנו ברעיון ואפילו התרגלנו לנסיעות.

חבר קיבוץ WHAT??

מכל היישובים בהם ביקרנו הכי קסם לנו אזור עמק המעיינות והחיים בקיבוץ. משהו במדרכות הצרות, הטרקטורים הישנים שמקשטים את הסביבה והקהילה משך יותר מכל מושב או יישוב אחר.

ואז התחילה שנה שלמה של תהליך קליטה, טפסים, ראיונות, מבחני אישיות – כאילו אנחנו עתידים להתקבל למשרת מבקר המדינה.

מאחר ואנחנו "הקיבוצניקים החדשים", המשכורות שלנו נשארות שלנו. חיי השותפות של פעם הן רק זיכרון ישן ונוסטלגי.

השבילים הישנים. משמאל – גן ילדים.

איך מתחילים?

אחרי שעברנו את תהליך הקליטה וקבענו מועד למעבר, שכרנו דירה קיבוצית בגודל 70 מ"ר במחיר מצחיק (ביחס למה ששילמנו על חצי מהגודל בתל אביב). רשמנו את העולל לגן הקיבוצי וקפצנו למים…

לא אצייר פה תמונה ורודה על הימים הראשונים בסביבה החדשה, אבל בגדול, היה לנו טוב, ורגוע, ונחיתה רכה כמו של כדור פורח (אגב, כדור פורח נחת לנו מול החלון ביום השני).

קצב החיים הואט, דפיקות הלב היו סדירות יותר ונדמה כי כל שנייה שחולפת בחיים במרכז, שווה לשנייה וחצי בקיבוץ.

אחרי שבועיים של הסתגלות הקטנצ'יק בגן הקיבוצי, גם אנחנו הרגשנו יותר בבית, ואיך זה בא לידי ביטוי?

  • בסוף השבוע הראשון קיבלנו הזמנה לפיקניק משפחות ליד שדה התירס
  • השכנה הצמודה לדירתנו השאירה לנו עוגה ליד הדלת
  • כתבו עלינו בניוזלטר השבועי של הקיבוץ וברכו על כניסתנו לקהילה
  • והשיא – תוך חודש, גם מצאנו עבודה. זוגתי בתחום שלה ואני עזבתי את הג'וב במרכז ונכנסתי לתפקיד מנהל שיווק דיגיטלי בספריג ואלי, 13 דקות מהקיבוץ.

למען האמת, די מהר מתרגלים לנוף הכפרי עם המרחבים הפתוחים.

הנוף האורבני, פיח האוטובוסים והמוני המגדלים שהיו חלק מאיתנו בעיר הגדולה, הוחלפו בעצים מתקופת חומה ומגדל, שדות חקלאות ואוויר נקי.

הנוף העירוני והגדרות נעלמו. כוס קפה בבית הקיבוץ

וואללה אנחנו לא כאלה מיוחדים

עם המעבר, יצא לנו להכיר לא מעט אנשים. שכנים, חברים חדשים ובעלי תפקידים בקיבוץ ובמועצה. היינו בטוחים שאנחנו המהגרים היחידים, ופתאום הבנו… רוב הקיבוצניקים הם בכלל הקיבוצניקים החדשים. משפחות שמיצו את חיי העיר ועזבו לפריפריה. משפחות שרצו לנצל את פוטנציאל הדיור המוזל וכמובן, את כל מה שמציע הצפון של ישראל. את זה נשמור לכתבה הבאה…