סרט זכרון

סרטי הזכרון והתעודה הפכו לחלק בלתי נפרד מחוויית הזכרון שלנו. אך איך ניגשים לצילום סרט כזה? מה הקווים האדומים? והאם יש הבדל בתהליך הצילום לשאר הז'אנרים? בריאיון שביצעתי עם הצלם רועי גלוקסה הוא שטח את החוויה שלו בצילום סרטי זכרון.

המשותף ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל וליום הזכרון לשואה הינם סרטי הזכרון והתעודה המוקרנים בערוצי הטלוויזיה. חלקם קשים יותר וחלקם פחות, אך כל אחד מהם מספר סיפור אנושי עוצמתי שלא ניתן להשאר אדישים כלפיו. אך אם נעצור רגע ונחשוב מה עמד במהלך הפקת הסרט, וניקח את נקודת המבט של הצלם, האיש שאחראי להעביר לנו את הסיפור בצורה הויזואלית הטובה ביותר, הדברים נראים טיפה אחרת.

רועי גלוקסה, צלם מקצועי, מספר כי דווקא לתפקיד הצלם העומד מאחורי העדשה באופן פאסיבי לכאורה, יש המון חשיבות בתהליך יצירת הסרט. "זה נכון שהבמאי או המפיק הוא זה שמתנהל מול המרואיין ולעיתים סוחט ממנו דמעות על מנת להוציא כמה שיותר רגש בסרט, אבל בשורה תחתונה אם אתה כצלם לא עושה את העבודה שלך כמו שצריך, האפקטיביות של הסרט תרד, וזה חבל"

רועי מספר שכמעט כל פעם שיצא לו לקחת חלק בהפקת סרטי תעודה וזכרון, הוא לא יכל להשאר אדיש אל מול האמא, האבא או המשפחה שמספרת על האובדן והשכול שהיא חווה: "המון פעמים אני צילמתי ראיונות שבהם המרואיין החל לבכות, ולפתע אני מרגיש שגם אני בוכה יחד איתו. אי אפשר להשאר אדיש ולנתק את הרגש מסיפורים כאלו, אנחנו לא מכונות"

דווקא מתוך החיבור הרגשי והאנושי לסיפור רועי סובר שניתן להגיע לתוצאות מופלאות: "כשאתה מצלם פרסומת או סרט כלשהו, אתה בא מצלם, עושה מאמצים שיצטלם יפה ופה זה נגמר, אבל כשאתה מצלם סרט זכרון זה אחרת, זו תחושת שליחות, אתה השליח של המשפחה לספר את הסיפור שלהם, של הבן או הבת שאיבדו"

לכולנו יש דרך שונה לזכור ולהתמודד עם אבידות, חלק מעדיפים שירה, חלק פשוט שתיקה. ז'אנר סרטי הזכרון, שבשנים האחרונות גם עבר למדיה החברתית, כמו הסטורי של אווה לדוגמא, באים ומנגישים את הסיפור בצורה הכי מוחשית שניתן. בנוסף, בסרטים כאלו יש יותר אפשרות לדבר גם אל הדור הצעיר, שפחות יתחבר לספרים או לשירים הנתפסים בעיניו כ"כבדים".

שתפו אותנו בדעתכם על סרטי זכרון ותעודה במייל ooffir33463@gmail.com